"...זה נכון לכסות את החובות של הילדים? קיבלתי כסף, ואני מתלבט, מה את אומרת?..."
מה אתם אומרים?
מצד אחד, זה מעשה אכפתי ודואג בהיבטים הרגשיים, מצד שני יש כאן צעד של נתינה, ורצון לחלוק במובנים החומריים.
האם יש כאן מהלך חינוכי? ערכי? כהורים לילדים אנחנו דואגים להם מהרגע שנולדו (אפילו מהבדיקה החיובית הראשונה...), מנסים למנוע כל נפילה, מעידה או סכנה אחרת. לפעמים היצר הזה שלנו, ממשיך לאורך השנים, ומלווה כל פסיעה שהם עושים. אנחנו תמיד שם, רגע לפני שמתרחשת טעות או שגיאה, לפחות בראיתנו... אפשר לומר בקצרה שאנחנו מנסים "לחסוך" מהם עיכובים ותקלות. אנחנו רוצים לנתב אותם למסלול חלק, נקי ונכון. ואם אנחנו, ההורים, לא היינו שם, הם היו יודעים מה לעשות? אולי כן, ואולי לא.
אולי לא, למה? כי אם תמיד "נחסוך" מהם את ה"תקלות", הם לא יידעו בכלל להתמודד עם "תקלה". ואז המשמעות היא שככל שאנחנו חושבים שאנחנו עוזרים להם, אנחנו בעצם מעכבים אותם ללמוד להתקדם ולהתמודד.
אולי כן, למה? כי אם דאגנו לתת להם את הכלים, הידע, ההמלצות, והמודעות ל"תקלות" האפשריות, הם ידעו להתמודד ולהתגבר, וכנראה גם להצליח יותר.
אז מה בסוף? לכסות את החובות שלהם?
זו השקפתי: א. לברר את הסיבה שבגללה הגיעו לחובות. לוודא שהם הסיקו מכך את המסקנות. ב. להביע איכפתיות ודאגה בכך שהם יודעים איך להתמודד עם משמעות החובות, שהם לקחו אחריות על כך. שהם מבינים ש"צריך לשלם על זה". ג. לאחר תקופה מסוימת, שבה אתם רואים שהם מתמודדים עם ההחזרים החודשיים והמשמעויות של הנטל הזה. רק אז תוכלו להציע להם את כיסוי החובות ובמקביל להציב תנאי שאת ההחזר החודשי שמתפנה מתשלום החובות הם יפנו לחיסכון 💰. ד. מה אתם עושים בינתיים עם הכסף? חוסכים אותו באפיק הכי ראוי מבחינתכם.
ומי שרוצה להתייעץ, תמיד מוזמן!